אִשָּה/ רות נצר – שירים ורישומים, הוצאת כרמל, ירושלים, 2003
פורסם: חסקין, מימי. אורגת פרימה. מאזנים, כרך ע"ח, גל' 1 (שבט תשס"ד, פברואר 2004), עמ' 51־52. קובץ השירים החדש של רות נצר הוא קודם כל ספר בעל חזות מקסימה. הספר מעוצב בפורמט מרובע, מאוזן וסימטרי. על הכריכה מופיע רישום של פני אישה בצבעים אדומים על רקע צהבהב-חרדלי. רושם ראשון: חום, חיים, עולם רחב. הספר כולו משובץ ברישומים של דמויות נשיות המשובצים כאבני חן בין השירים. רוב הרישומים הם של דמויות נשים עירומות, כשעירום הגוף הוא עירום הנפש החושפת עצמה בשירים. בקווי מתאר בודדים מצליחה היוצרת להעמיד בפנינו תמונה שלמה ואמינה של הדמות הנשקפת. יש משהו כובש לב באיורים, משהו ענוג, אישי ומרתק. השירים עצמם מציגים נשים במנעד רחב של מצבים, משוחחים עמן, ונושאים את קולותיהן.
רות נצר היא פסיכולוגית-קלינית יונגיאנית והיא גם אישה יוצרת: כותבת, מציירת, מצלמת. השילוב בין ההתמחות המקצועית לבין היצירה האומנותית מוליד שירה נוגעת, עשירה בתובנות, החותרת ומגיעה אל לב הדברים, אל הגרעין הפנימי, אל המהות הראשונית. שיריו הפותחים של הקובץ עוסקים במהות הנשיות, המזוקקת, הכלל אנושית; ומסתיים בפרטי, בעכשווי ובמשפחתי.
הציורים שבין השירים משיקים לפיגורטיביות הלשונית שהיא צבעונית ועזת הבעה: "מַבְשִׁילָה אֹדֶם רִימוֹנִים הַפוֹקְעִים בְּלֹא קוֹל". זוהי מטאפוריקה חושנית הנוסקת מהטבע ומבטאת את הזרימה הטבעית בין המשוררת לבין הטבע ולדרך תפישתה את הנשיות. החושניות מחוברת גם למזון שהאישה מכילה בגופה ובתפישתה העצמית, כפי שהיא כותבת בשיר לבתה: "כְּמַאֲפֶה חַם עָלִית מִשְׁנַת הַבֹּקֶר אֶל צַוָארִי/ עֵינַיִךְ – סְנָאִי קָטָן מְפַצֵחַ בִּשְּׁקִידָה אֱגוֹזִים חוּמִים".
מימד נוסף של ציוריות עולה בחטיבת השירים הקרויה מוזיאון. בחטיבה זו המשוררת מתכתבת עם ציורים נודעים. נטייתה של רות נצר להתייחסות אל האומנות הפלסטית נודעה כבר בעבר. השירה, המדיום המופשט, פונה אל האומנות החזותית, המדיום הפלסטי, ויוצרת אמירה בין אומנותית המנכיחה את שני המדיומים ושתי היצירות.
כך, חוזרת רות נצר שוב אל 'מוזגת החלב' המעניקה-מיניקה של יאן ורמר. המשוררת מתמקדת בחלב הניגר-תמיד כסמל אימהי של פריון ותנובה. שירהּ מהווה מחווה של חסד כלפי ציורו של ורמר וכלפי תפישת הדמות האישה שבו: יומיומית אך קדושה, בת-חלוף אך נצחית, רגילה מחד ונעלה מאידך.
דוגמה נוספת מתייחסת לציורו של זאן-פרנסואה מילֶה שהרבה לצייר נשים עובדות בשדה. נראה שהמשוררת נהנית מהמראה הפסטורלי שמכחולו של מילה צייר. אך בו זמנית היא רואה וכמו-מרגישה את הנשים עצמן: "כְּפוּפוֹת…כְּבֵדוֹת גּוּף…מְלַקְּטוֹת בֻּלְבּוּסִין". נקודת המוצא של השיר היא התפעלות אסתטית מדמויות הנשים הצבעוניות העוסקות במלאכה המשתקפת כססגונית. הנאה אסתטית זו מעוררת רגשי אשם ועמם התבוננות ביקורתית אודות המחיר החברתי והפוליטי שה"יופי" הזה נושא- "גַּב מִתְבַּקֵע שֶׁל נָשִׁים כְּפוּפוֹת בַּשָׂדֶה" ועמו ניצול על רקע מגדרי.
אמירה חברתית עולה גם בשיר מדונות, אשר: "עֵינֵיהֶן מְעֻרְפָּלוֹת בְהֲזָיָה עַל הַיֶלֶד הַקָדוֹש/ שוֹכְחוֹת אֶת יַלְדָן- יֶלֶד בָּשָׁר וָדָּם". השיר בוחן באירוניה את אימהותן השמימית, ההזויה, של המדונות המצויירות על פרסקאות, ומתוך שלא נאמר עולה ההשוואה לאימהוּת הארצית, התובענית, חסרת המנוחה, האמיתית. נראה שההשתקעות היתרה ב"מִשְתֶה אָפֵל שֶל יְשוּעָה" משמעה הזנחת האימהות. הביקורת מופנית גם כלפי האימהות הסהרוריות וגם כלפי מי שמדיח אותן להפקרת החיים בשם הרעיון.
רגישות חברתית ופוליטית עולה גם מהשיר להיות רות. המשוררת משוחחת עם דמותה המקראית של רות שהיא חולקת אתה את שמה. ניכרת אמפאתיה לגבי אחרותה של רות, שונותה, בעיית התקבלותה, היותה גרה, היותה מואביה: "לִהְיוֹת גֵרָה/ תַּחַת שָׁמַי/ לִהְיוֹת/ מוֹאָבִיָה". המשוררת מעלה על נס שונות זו, מעמעמת בחיבוקה השירי את הזָרות ומסיימת את השיר במילים המקרבות: "לִהְיוֹת רוּת/ רְעוּת נַפְשִׁי". המשוררת 'מתקנת' את הסיפור המקראי וכעת רות נלפתת למרגלותיה של הדוברת ולא למרגלותיו של בעז. הגאולה עתידה לבוא מהאישה ומשירתה. השיר נע במקצב מהיר, של מילה או שתיים בשורה. האמירה הנאמרת כמו בחיפזון, יוצרת בסיומה אפקט של גילוי ושל שיא.
במחזור השירים זקנה מצויים שירים המתייחסים לנשים בזקנתן. בניגוד ליחס הרווח בחברה הקושר זקנה עם התמעטות, ישנה כאן אהדה והוקרה לגיל. בכתמי הגיל הדוברת רואה עדות לידע שנצבר. סריגת הלולאות המתמשכת מתפרשת כמלאכה ה'מעגלת חללים'. יש הרבה חסד בשירי המחזור.
השיר מקל הליכה אוחז ברגע מאפיין:
"אֲוִיר בּוֹדֵד/ רֶשֶׁת קְמָטִים / מֻקֶּפֶת שֵׂעָר לָבָן / מְסֹרָק הֵיטֵב/ אָחוּז בְּסִכָּה./ שִׂמְלָה שֶׁל פַּעַם/ מַקֵּל הֲלִיכָה/ רַגְלָיִם כְּבֵדוֹת/ וְשַׂקִּית בַּיָד:/ שָׁלֹשׁ עַגְבָנִיּוֹת/ בָּצָל / וְכְּרוּב אֶחָד"
את מה שמשקף ה"תצלום" השירי ניתן לקרוא בשתי דרכים: מחד, בדידות, כבדות, דעיכה. מאידך, עולה תחושה של יופי מהשיער ה'מסורק היטב', ה'אחוז בסיכה', ותחושה של חיים, מלאות, עצמאות ואולי אפילו מידה של בחירה. הירקות שבתוך השקית משמשים מטונימיה לצמיחה ולהיאחזות בכוחות החיים. האופטימיות מנצחת את מקל ההליכה ואת החולשה הפיסית. השיר פועל כמו צילום ומנסה להקפיא רגע אחד. שפת השיר מוסרת את מרכיבי האובייקט ה'מצולם'. שפה זו, האובייקטיבית כביכול, מוותרת על פיגורטיביות. המציאות מצויירת דיה. השיר לוכד רגע שגרתי אשר בתהליך הפיכתו לשיר מקבל חגיגיות וזוהר. האמירה האומנותית נעשית מעצם הבחירה של ה"פריים", על ידי זווית ה"צילום" ומהפריטים עליהם נעשה הפוקוס.
בשיר נפשי היקרה עולות שתי אופציות קיומיות המועמדות לבחירה בפני נפשה של הדוברת.
הראשונה- אופציית האיפור, הכיסוי, התדמית החיצונית – "הִתְגַּלְחִי, אַפְּרִי פָּנַיִךְ, צִבְעִי שְׂעָרֵךְ, מַלְאִי בְּסִילִיקוֹן אֶת הַשְׁקָעִים…" אופציה זו מתאימה לתצוגה, לחוץ, לעמידה "עַל מִרְפֶּסֶת מוּל הָמוֹן". האופציה השניה מתרחשת במרחב הביתי והפרטי, ובמופגן היא נעדרת זיוף: "גִּרְבִי גַּרְבֵּי צֶמֶר וְתַחְתוֹנִים לִימוֹת הַקָּרָה, אִכְלִי דַּיְסָה בְּקִנָּמוֹן, שְׁתִי תֵּה בְּלִימוֹן… אֶת גּוֹזָל הַלֵּב עִטְפִי בְּפוּךְ" והסיום הפואנטי- "זִכְרִי אֶת שְׁמֵךְ" – במובן מהותך וזהותך. יתכן שהסיום באופציה הביתית מרמז על העדפתה בעיני המשוררת, אך אולי לא נחוצה כאן הכרעה חד משמעית. דווקא הדהודה של האופציה הקיומית האחרת מטעין את השיר במתח דיאלקטי.
הקובץ מסתיים במחזור אישי במיוחד. מושא התיאור הוא אימה של המשוררת. השיר הפותח- חלוצה 1, עוסק בחוויית קריעת הזהות שהעולים ארצה נדונו לעבור. יש אמפאתיה כלפי הבדידות הנוראה הזאת ומחאה כלפי הנורמה שתבעה את השלת הזהות המקורית: "אָמְרוּ לָה/ שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְלִיף שֵׁם, וַאֲפִלּוּ הֶכְרֵחִי, בְּשָׁעָה/ טוֹבָה, בְּאֶרֶץ חֲדָשָׁה, בְּנַעֲלַיִם גְּבוֹהוֹת, לַעֲבֹד בּטוּרִיָּה וְלָשִׁיר. מִי שֶׁחָשַׁב כָּךְ/ קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת./ שָׁרְלוֹטָה נַעֲרָה אַמִיצָה, הִפְקִידָה אֶת שְׁמָה/ בְּחֲנוּת הָאֲרִיגִים שֶׁל אָבִיהָ, בֵּין מֶשִׁי בְּרוֹקָד וְתַחֲרָה /בְּקֻפְסַת פִּתּוּחֵי עֵץ אֱגוֹז, לְמִשְׁמֶרֶת./ (מִי יָכוֹל אָז לָדַעַת מַה שֶׁעָתִיד לִקְרוֹת)/ וּבָאָה אֵל אֶרֶץ שְׁמָמָה צְהֻבָּה/ עֵמֶק הָרִים וְאֹהֶל תָּנִים-/ עֲבוֹדָה עִבְרִית- קֹר הַלֵּילוֹת/ וְחֹם הַיָמִים/ הוֹ אֶרֶץ שָׁמִיר וְשַׁיִת,/ אֶרֶץ נֹעַר עָזוּב לְתִפְאֶרֶת." הגעגוע, העזובה הרגשית, השממה הנפשית, ההפקדה של מה שלא יוחזר לעולם- כל אלו מופיעים גם בשאר שירי המחזור. השירים נולדו מתוך תצלומים ישנים, והם מציגים אותם תוך תוספת של מה שלא נאמר בהם וראוי היה להיאמר. השירים מתבוננים ברגע אחד וחושפים את מורכבותו. למרות היותו רק 'רגע' הוא נושא בתוכו עבר, הווה, עתיד וחיי-אדם שלמים. השירים חושפים את הכאב, ממללים אותו, מנכיחים אותו וכמו שמים משחה על הפצע.
ב- חלוצה 3 המשוררת מתבוננת בתמונתה של אימה, החלוצה בת העשרים, העובדת במאפיה. מעבר למבט הישיר של הדמות אל המצלמה, המבט הכמו-נחוש, מעבר להנפה הגאה של מגש האופים, הבת- המשוררת מבחינה בתחבושת קטנה בפרק היד ורואה בה ציון לפצע ההגירה וההיקרעות המשפחתית, הנופית והתרבותית, שיתגלעו בעתידה של האם.
בצד האיכויות של מלאות, עוצמה, רגישות וקשב יש בקובץ 'אִשָּׁה' שירים שמעלים חוויה מצטברת של נזקקות, געגועים, חלומות. החל מחלומות קטנים ויומיומיים, כגון: 'אֵיךְ שֶׁלֹּא הֵעֵזָּה לְסַפֵּר שֶׁקָּנְתָה לְעַצְמָהּ נַעֲלַיִם שֶׁכָּל כָּךְ רָצְתָה. הִמְצִיאָה קָטָלוֹג שֶׁל סִיפּוּרִים כְּמוֹ מְכִירָה זוֹלָה אוֹ מִמִּי קִבְּלָה אוֹתָם מַתָּנָה"; וכלה בגעגועים אל זיכרון: "נִיחוֹחַ צְרִיחֵי טִירוֹת, שְׁבִיל, יַעַר, אָחוּ נִרְחָב". הכמיהות הגדולות מחייבות התמודדות עם המציאות שאינה מְרַצָּה אותן: "לְגַהֵץ זִכְרוֹנוֹת לְגַהֵץ נָקִי כְּכל הָאֶפְשָׁר לְגַהֵץ בִּמְדֻיָּק אֶת הָאִי אֶפְשָׁר". ביטוי חזק לכך מצוי בשיר פנלופה, שהוא השיר שהותיר בי את הרושם העז ביותר: לֹא אַאֲמִין לְפֶּנֶלוֹפֶּה/ אֲקַנֵּא בְּפֶּנֶלוֹפֶּה / הָאוֹרֶגֶת /פְּרִימָה /בִּיְדִיעַת הַצָפוּי /עוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה / אוֹדִיסֶאוֹס / אֲנִי אֲמוּנָה בַּקַו בֵּין אֶרֶג לִפְרִימָה. המטאפורה 'אורגת פרימה' משובחת, מרוכזת וחד פעמית! המטאפורה צומחת מהעיסוק הנשי הקונקרטי בזמנים ובמחוזות אחרים – אריגה ופרימה- ומיטיבה לתאר חוויה נפשית רלוונטית- אריגת חלומות בלתי אפשריים וטיפוח כמיהות שעוצמתן היא דווקא בחוסר תוחלתן.
ומעבר לכל, שירתה של רות נצר מרגשת בגילוי הלב ובישירות שבה: כְּשֶׁהַקִּנְאָה עוֹבֶרֶת, אֲנִי מִתְפַּיֶּסֶת לַחְשֹׁב/ שֶׁהַשִׁירִים שֶׁלָּה בֶּאֱמֶת טוֹבִים./…אֲנִי מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת הַכֹּל כְּדֵי שֶׁיַּחְשְׁבוּ/ שֶׁגַֹם אֲנִי מַשֶׁהוּ. זֶה לֹא עוֹזֵר. אֲנִי/ סְתָם אַחַת שֶׁרוֹצָה שֶׁהָעוֹלָם/ יִמְחָא לָהּ כַּפַּיִם, כְּאִילוּ/ שֶׁאָז אֶנָּצֵל.
עם סיום הקריאה חשתי כלאחר התבוננות בקליידוסקופ עשיר של נשים, שבמרכזן המשוררת, על עושר עולמה. התיבה 'אישה' הורחבה והוארה על ידי ריבוי הפנים והחוויות. חרף מגוון זה, עולה הבנה של נשיות עמוקה המשותפת לנשים הנבראות כאן, והנשיות הזאת מוגשת –ומתקבלת- בחסד, באהבה וביופי.